מאמרים
גיוס עובדים
זכויות עובדים
חיפוש עבודה
חשיבה חיובית
יומנו של מובטל
יזמות
כספים ופיננסים
מבחן גרפולוגי
מנהיגות
מקום עבודה
ניהול עובדים
עבודה בחו"ל
קורות חיים
קריירה
ראיונות עבודה
תורה פרנסה ויהדות
פרסום
   למה אנחנו מגזימים כל כך
לחץ להגדלה
קשה אולי להאמין. אבל נראה כי ההגזמה היא תולדה של יצר ההישרדות האנושי. יצר המתוכנת בגנים אותם אנו נושאים בגאווה היום. גנים אלו שייכים דווקא לאותם אנשי המערות אשר הגזימו בקיומה של סכנה קיומית כלשהי, ובכך הצליחו לשרוד טוב יותר, לעומת בני מינם האחרים שאולי היו שאננים יותר ולא ראו צל הרים כהרים.

מאת: עפר אשכנזי
פורסם: 30/07/07 02:49

דף חדש 1

אלוהים אדירים ... למה אנחנו מגזימים כל כך

 

קשה אולי להאמין. אבל נראה כי ההגזמה היא תולדה של יצר ההישרדות האנושי. יצר המתוכנת בגנים אותם אנו נושאים בגאווה היום (להבנתי, אין הבדל בין גנטיקה לבין התניות תרבותיות וחברתיות, ואולי אף יש קשר בין הדברים). גנים אלו שייכים דווקא לאותם אנשי המערות אשר הגזימו בקיומה של סכנה קיומית כלשהי, ובכך הצליחו לשרוד טוב יותר, לעומת בני מינם האחרים שאולי היו שאננים יותר ולא ראו צל הרים כהרים.

בואו ננסה רגע להבין על מה מדובר, ונדמיין את החיים מלפני כמה מאות אלפי שנים (מי שמרגיש נוח, מוזמן לצלול ולחוש כיצד היו החיים לפני כמה מיליוני שנים). באופן כללי, החיים באותה תקופה קדומה, היו קצרים, ומרוכזים בסכנות קיומיות שונות ומשונות. למשל, חיות טרף, רמשים ארסיים ומסוכנים, תנאי אקלים קיצוניים, וחיפוש מתמיד אחר מזון ומים. אין הכוונה לחיפוש אחר מסעדה טובה או סתם מחשבה על ארוחת צהריים אלא הבנה עמוקה וכואבת שאם לא יהיה אוכל, לא שורדים!!! אלו ששרדו זמן ארוך יותר, והצליחו לגדל צאצאים שהמשיכו והתפתחו בשרשרת האבולוציה (עד היום הזה), היו דווקא אותם אנשי מערות, אשר ברחו למראה צל צילו של איום קיומי, ולמשמע כל רחש חשוד שעלול להפוך לנחש קטלני, או נמר רעב. אולי מוזר (במיוחד לאגו שלנו), אבל דווקא הפחדנים שבין אנשי המערות הם אלו ששרדו, לעומת הקדמונים האמיצים, שגילו שאננות ולא ברחו למרות התראות וסימנים מוקדמים להסברות של סכנה קיומית .כמו למשל תנין ערמומי או חזירה עצבנית ומודאגת ... לגורל גוריה (בין אנשי המערות שלא שרדו נמנים גם אלו שלא חשבו שצריך לעבור לאזור אחר בגלל הבצורת...).

זו הסיבה העיקרית, לכך שכל בני המין האנושי נוטים להגזים. במיוחד כאשר מושא ההגזמה, הוא איום קיומי כלשהו (או גורם שאנו מפרשים כאילו הוא מהווה סכנה קיומית לגבינו). הצורך בלהגזים ולפרש איומים קיומיים מיידיים (גם כשאינם כאלה) אינו מודע ופועל מתחת לפני השטח. צורך זה מהווה חלק מהרצף הגנטי שלנו כבני אדם. רצף, אשר התפתח במהלך אבולוציה של התפתחות המין האנושי. למעשה עד לפני זמן לא רב (מאות בודדות ואולי אף פחות), הנטייה האנושית להגזמה, סייעה לנו לשרוד ולהתפתח בעולם. הלכה למעשה, עד אז (שבריר שנייה, מבחינה אבולוציונית לכל הפחות), רוב רובם של בני מינינו לא ידעו קרוא הכתוב, ותפקדו כעבדים ... תסלחו על הביטוי.

עם זאת, נראה כי במהלך האבולוציוני האחרון של התפתחות המין האנושי באלפי השנים האחרונות בכלל, ושל מאות/עשרות השנים של העידן המודרני, חלו שינויים כה גדולים במסגרת החיים האנושית. כיום, במקרים רבים, אנו מוגבלים על ידי מנגנון ההגזמה של מערכת ההישרדות הקיומית שלנו. במילים אחרות, ניתן לומר כי התגובה אוטומטית שעד לא מזמן, סייעה לנו להשתפר, להתפתח, ובעיקר ... לשרוד, מפריעה לנו ליהנות מהחיים ... מתהליך השחרור מעבדות לחירות.

למרבה הצער, אי התאמת תגובת ההגזמה האנושית, הולכת וגדלה נוכח תרבות התקשורת המודרנית (תרבות אשר מבוססת על הפעלת הרגש אצל קהל הלקוחות ויצירת רייטינג), במשולב עם עומס המידע האין סופי אליו כולנו נגישים בעידן המתקדם של האינטרנט והטלפון הסלולארי. לכאורה, נגישות המידע של העידן המודרני הביאה על האנושות, סיבות רבות לדאגה. כל זאת מבלי להמעיט בהישגי המדע המודרני. האתגר הגדול הוא ביצירת איזון בנקודת המפגש של עומס המידע (דאגות) עם מנגנון ההגזמה הקיומי שלנו. לרוב, המנגנון האוטומטי מעדיף לראות בהמבורגר שאנו אוכלים כבעל סבירות להיות נגוע במחלת "הפרה המשוגעת" או שהתרנגולת שליטפנו אתמול בפינת הליטוף, הדביקה אותנו ב"שפעת העופות". זו גם ככל הנראה הסיבה, שבמלחמת המפרץ א' ו- ב', עסקנו כולנו בפעילויות מיגון (מי יותר ... ומי הרבה יותר ...). ושכחנו כי ההסתברות המשמעותית לסכנה קיומית, היא דווקא בעת נסיעה בכביש ... הסתברות שהינה גבוהה לעין ערוך ממפגש אקראי עם טיל או חיידק אלים קטלני.

לכל מי שהחזיק מעמד והגיע עד לשורות אלו (ומאחר ואני שומע את קולה של רעייתי המופלאה מהדהד בראשי J), ברצוני להדגיש כי מאמר זה אינו מתכוון להתעלמות מתחושות הדאגה והחשש העולות בנו. אין ספק כי לחלק מתחושות אלו יש מקום; ואסור להתעלם מכל סימפטום מעורר דאגה אצלנו או אצל הקרובים לנו. הנקודה שאני מתמקד בה היא העובדה שבעידן המודרני שלנו יש הרבה "סימפטומים לדאגה", שרובם כלל אינו משפיע באופן ישיר/מיידי על קיומנו. אבל, בכל זאת אנו מעדיפים להגזים ולפרש את הדברים כאילו היו איום קיומי מיידי.

אז לכל מי שנוטה לפעמים לחרדה קיומית, ודאגה מיותרת, עקב ידיעה עיתונאית, ולאלו שרואים לעיתים צל הרים כהרים (הכוונה היא לכולנו ...), ברצוני להזכיר כי מנגנון ההגזמה ההישרדותי שלנו. מנגנון אשר שמר עלינו במהלך סולם האבולוציה, מפריע לנו ליהנות מהחיים הנפלאים כיום. זאת מכיוון, שהוא תמיד מחפש ומעצים את תחושת הדאגה מהאיומים שסביבנו. למעשה, אף לא אחד מאיתנו מסוגל באמת לתאר כיצד היו החיים לפני מיליוני שנים, וכיצד חש האדם הקדמון נוכח איומים קיומים. למען האמת, קשה לי לדמיין את החיים מלפני פחות ממאה שנה. בלי מזגנים וללא מחשב בכל בית כמעט. מה שכן, ברור לי, שלפני כמה עשורים ההגיגים שאני כותב כעת, לא היו מגיעים אליכם בדרך כה קלה ומהירה ...

 

ויתור על חלק ממנגנון ההגזמה ההישרדותי, מאפשר לנו את היכולת לבחור בתגובות אחרות, ובעיקר מקנה לנו שקט רגשי להקשיב ביתר קלות לרחשי ליבנו (האינטואיציה שלנו, שבין היתר דואגת ושומרת עלינו ועל הקרובים לנו).

               בהצלחה

                עפר אשכנזי

 

 

 

 

על הכותב:

מאמן אישי/עסקי, המשלב גישות מעולם המשפט, העסקים, הצבא, הספורט התחרותי ומחיי היום-יום, ביחד עם פילוסופיות ממזרח ומערב. מאמן ומדריך מוסמך משנת 1985 (מטעם מכון וינגייט). מדריך/מאמן, מרצה, מנחה סדנאות ותהליכי ליווי אישיים/צוותיים ביחידות שונות בצה"ל, אירגוני הי-טק, אוניברסיטאות/מכללות, ומסגרות אחרות.

www.kosher-mentally.com

   תגובות  (0) הוספת תגובה
 
© Copyright 2007. All Rights Reserved. לימודי תעודה מטפלת פיתוח אתרים מפת אתר Designed by scoopsites.net