מאמרים
גיוס עובדים
זכויות עובדים
חיפוש עבודה
חשיבה חיובית
יומנו של מובטל
יזמות
כספים ופיננסים
מבחן גרפולוגי
מנהיגות
מקום עבודה
ניהול עובדים
עבודה בחו"ל
קורות חיים
קריירה
ראיונות עבודה
תורה פרנסה ויהדות
פרסום
   תוצאות ההשתדלות ברכושנות
לחץ להגדלה
ידועים דברי חז”ל (ביצה ט”ז.): “מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים”. מכאן ברור שהשתדלות לא תוסיף מאומה על מה שנקצב בראש השנה. מוסיפה הגמרא (בבא בתרא י.): “חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה”. כלומר אין באפשרות האדם להוסיף על פרנסתו, ולא למנוע מעצמו נזק והפסד.

מאת: ב"ה
פורסם: 29/03/08 00:48

דף חדש 2

 

תוצאות ההשתדלות ברכושנות 

 

 ידועים דברי חז”ל (ביצה ט”ז.): “מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים”. מכאן ברור שהשתדלות לא תוסיף מאומה על מה שנקצב בראש השנה. מוסיפה הגמרא (בבא בתרא י.): “חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה”. כלומר אין באפשרות האדם להוסיף על פרנסתו, ולא למנוע מעצמו נזק והפסד.

החפץ חיים נוהג היה לומר: משל לאדם הנוסע ברכבת, והוא ממהר להגיע למחוז חפצו. לכן, כדי לזרז את הרכבת, הוא עומד ודוחף את הקרון מבפנים. האם אמנם יגיע מהר יותר?  כך המאמצים להגדיל את הפרנסה. כדרשת הגמרא (עירובין י”ג:): “כל הדוחק את השעה” ומסביר רש”י: “מתיגע להעשיר ולהתגדל”. - “השעה דוחקתו”.

מדוע אם כן רוב העולם משקיעים את מיטב מרצם וזמנם, כדי לשפר את מצבם הכלכלי? מה מועילה השתדלות זו?

האם השתדלות זו רק איננה מועילה? או אולי גם מזיקה?

 

תוצאות השתדלות אברהם

אברם אבינו בא לארץ ישראל בציווי ה', והנה יש רעב בארץ, ואין להשיג אוכל. רש”י דורש בשבחו של אברהם: שלא הרהר אחר מידותיו של ה', וירד מצרימה מפני הרעב.

הרמב”ן, לעומתו, טוען: “יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחילה מפני הרעב, עוון אשר חטא. כי האלוקים ברעב יפדנו ממות...” (בראשית י”ב י'). רואים אנו שאברהם עושה השתדלות הכרחית לכאורה למחיתו, ומהן תוצאותיה?

על המעשה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שם הרשע והחטא” (רמב”ן שם). אברהם השתדל להנצל מרעב, והתוצאה: לא זו בלבד שלא הצליח, אלא אף הפסיד.

 

 מאמציהם של לוט ועשיו

וגם ללוט ההולך את אברם, היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב" (בראשית י”ג ה'). ומבאר רש”י: “מי גרם שהיתה לו זאת, הליכתו עם אברם”. לוט מתעשר בזכותו של אברם, אבל הוא אינו מבין זאת. לכן הוא מנסה להגדיל את עושרו. כשנפרד מאברם, בוחר לו את ככר הירדן, “כי כלה משקה”.

מה יוצא ללוט מההשתדלות הזאת?

ארבעת המלכים שובים את אנשי סדום ורכושם. גם לוט נשבה, ואבד את כל רכושו. מי מציל את לוט?  אברהם מציל את לוט ונותן לו את כל הרכוש. ומה עושה לוט?  פונה מאברהם וחוזר לסדום.

מה סוף כל השתדלויות אלו? מה הרויח מכך לוט?

ה' הופך את סדום, ולא נשאר לו מאומה מכל רכושו. אף לא להביט מבט אחרון על רכושו.

 

עשיו ידע שיצחק צריך להעביר את הברכות לזרעו, והוא חושק בהן.  במשך כל השנים הוא מתגבר על רצונותיו, ומנסה למצוא חן בעיני אביו. הוא מתעניין בהלכה, ושואל: היאך מעשרים את התבן ואת המלח?  ומתאמץ הוא להתקרב אל אביו.

מה יוצא לעשיו לאחר שישים ושלש שנות השתדלות, להשגת הברכות והעושר?

יעקב מקדים את עשיו, ונוטל את הברכות.

 

יעקב והמקלות 

לאחר ארבע עשרה שנות עבודה אצל לבן, החל יעקב לדאוג: “מתי אעשה גם אנכי לביתי” (בראשית ל' ל'), ומבקש שכרו.

לבן מסכים לדרישת יעקב ומבטיח לו כשכר את כל הכבשים הנקודים והטלואים. יעקב אינו מסתפק בזה, ועושה השתדלות נוספת להגדיל את רכושו. “ויקח לו יעקב מקל לבנה לח, ולוז וערמון, ויפצל בהם פצלות... ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים, בשקתות המים. אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן, ויחמנה בבואן לשתות... ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים”. מה הרויח יעקב מהשתדלויות אלו?

והחלף את משכרתי עשרת מנים... אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן נקדים. ואם כה יאמר...” (שם ל”א ז'). אם כבר היה נראה לעיניים שהשתדלותו של יעקב הועילה במשהו, לבן מתכחש להסכם וטוען שהצאן הרב שייך לו.  לכן מעיד יעקב בסוף דבריו ללבן: “לולי אלקי אבי, אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי, כי עתה ריקם שלחתני” (בראשית שם). מכל ההשתדלות, לא יצא מאומה.

לבן, לעומת זאת, מבין למרות רמאויותיו: “ניחשתי, ויברכני ה' בגללך”. - הפרנסה והנכסים אינם בגלל ההשתדלויות, אלא רק לפי גזרת ה', על פי זכויותינו.

 

פכים קטנים 

בלילה שלפני הפגישה עם עשיו, עובר יעקב עם משפחתו את מעבר יבוק. “ויותר יעקב לבדו” (בראשית ל”ב כ”ד). מביאה הגמרא במסכת חולין (צ”א.) שיעקב שכח  פכים קטנים, וחזר להביאם. מכאן למדו: צדיקים - ממונם חביב עליהם יותר מגופם. לכאורה השתדלות פעוטה לשמירת ממון.

אומר על כך ה”כלי יקר”: “מאחר שיעקב סיכן עצמו בעבור דבר מועט. ונטה מאורח ישרים, לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוק ממעל... אז אמר הנה עת לקרב, והנני מוסיף לו טומאה”. ונשאר יעקב צולע על ירכו. מדוע דוקא בירך?

שרמז לו שהאוהב כסף, בלי ספק יהיה עוור מעיני שכלו. ואם לא בא לידי כפירה מכל וכל... מכל מקום לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה” (כלי יקר שם). נענש במקום נסתר, כנגד קלקול בחכמת הנסתר.

המסר ברור,  רדיפת הממון ואמונה בתורה אינן יכולות לבוא ביחד. כלשון בעל חובות הלבבות (חשבון הנפש ג' כ”ה): “כשם שאי אפשר להם לאש ומים להתחבר בכלי אחד, כך אי אפשר לאהבת העוה”ז והעוה”ב להתחבר בלב המאמין”.

 

מאמצי אנשי שכם ומאמצי ראובן 

חמור ושכם משכנעים את בני עירם למול את עצמם. מדוע הסכימו אנשי העיר לכך?

התורה מגלה לנו את מטרתם של אנשי שכם: “מקנהם וקנינם וכל בהמתם, הלוא לנו הם” (בראשית ל”ד כ”ג).

מה הרויחו בסופו של דבר?

בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר”. לא רק רכושם אבד, אלא אף  חייהם.                                                                              

גם ראובן “הרויח” בהשתדלותו. לאחר פטירת רחל, “וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו” (בראשית ל”ה כ”ב). מה עשה ראובן, ומה היתה מטרתו במעשה?

מסביר הרמב”ן: “שבלבל ראובן יצועי בלהה, מפחדו שלא תלד ליעקב עוד, כי הוא הבכור... ויפסיד יותר מכל האחים. ולא פחד מאמו, כי זקנה היתה”. ראובן חשש שיעקב ימשיך להוליד וחלקו בירושה יקטן. לכן מנע את הראויה לבנים מיעקב.

ממשיך הרמב”ן: “לכן ניטלה ממנו הבכורה, מדה כנגד מדה”. לא רק שלא הרויח מאומה בהשתדלותו, אלא הפסיד גם את מה שהיה אמור לקבל לפני מעשהו.

 

השתדלויות דור המדבר 

יום יום לוקטים בני ישראל מן במדבר, ואגב כך לומדים הם אמונה בה'.  ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר” (שמות ט”ז י”ח). והמתאמצים לרבות מזונותם מה הרויחו?

כשהגיעו לביתם היה לכל אחד בדיוק עומר, גם למרבה וגם לממעיט, ללמדנו כי הפרנסה אינה לפי ההשתדלות.

המלבי”ם (שמות ט”ז י”ג) מוצא כמה הבדלים בין תאור ירידת המן בפרשת בשלח שירד יחד עם השליו, לבין התאור שבפרשת בהעלותך בלא השליו. א) בבשלח כשהיה עם השליו, ירד המן רק סביב למחנה, ואילו בבהעלותך ירד על המחנה. ב) בבשלח היה המן מכוסה בטל, ובבעלותך היה מגולה. ג) בבשלח לא יכלו ללקוט מהמן עד שעלתה שכבת הטל, ובבעלותך יכלו ללקוט כבר מעלות השחר. ד) בבשלח נמס חלק מהמן עם שכבת הטל, ואילו בבעלותך יכלו לאכול את כולו.

הבדלים אלו, מחדש המלבי”ם, באו ללמד לדורות שאם אדם מסתפק בלחם לבד ולא רודף אחר מותרות יקבל פרנסתו בלא טורח ובהשגחה גלויה כמו שהמן ירד בלי השליו ליד ביתו, בגלוי, ובלא כל חסרון. אבל הרודף אחר מותרות יקבל כמתואר בפרשת בשלח בזמן שהיה עם שליו הראשון, רק בטורח מחוץ למחנה, בכיסוי - בהשגחה נסתרת, מאוחר, ואפילו מעט פחות בגלל מעוט בטחונו. למדנו שהמבקש להרבות מזונותיו לא יצליח, ועוד יקבל פחות וביותר טרחה.

כך גם דרשו חז”ל את הפסוק בתהילים (ע”ה ז'): “כי לא ממוצא וממערב, ולא ממדבר הרים, כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים' - לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה, והולך ממזרח למערב נעשה עשיר. אפילו פורש בספינות והולך ממזרח למערב, וחוזר על המדברות ועל ההרים, אינו נעשה עשיר. מה הקב”ה עושה - נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר: 'כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים'.  לכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה. למה נקרא שמם זוזים, שזזים מזה ונתנים לזה” (במדבר רבה כ”ב ז').  נדרש המאמין להרגיש, שהפרנסה אינה בגלל ריבוי ההשתדלות, אלא בזכות מצוותיו.

כאשר בני ישראל עמדו להכנס לארץ ישראל. בליבם קיננה דאגה: הקב”ה הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, אך נודע להם שהאמורים החביאו את כל רכושם. ויתכן שתהיה פגיעה בכבוד שמים, אם לא ימצאו מטמונות בארץ. החליטו איפוא: “נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ” (דברים א' כ”ב).

אבל חז”ל מסבירים, שמטרת בני ישראל היתה השתדלות להרבות את רכושם, והדאגה לכבוד שמים, היתה רק מסווה לכך. מה יצא מהשתדלות זו?

הם לא זכו להכנס לארץ ישראל, וממילא לא קבלו שום רכוש, אפילו לא את שהיה נמצא ממילא.

 

בני גד ובני ראובן 

בשעה שעמדו בני ישראל להכנס לארץ, נגשו בני גד ובני ראובן  למשה, וביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן. “ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפינו”.  הם דאגו לממונם, והקדימו מקניהם לבניהם. אומר המדרש (במדבר רבה כ”ב ח'): “אמר להם הקב”ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם שאין בו ברכה עליהם נאמר: “נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך” (משלי כ' כ”א). וכן: “אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל” (שם כ”ג)”. רואים אנו הבטחה של הקב”ה, שהרודף אחר הממון לא  תשרה בו ברכה, וממילא לא ירויח מאומה.

מוסיף שם המדרש: “חבבו את ממונם, וישבו להם חוץ לארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. שנאמר (דברי הימים א' ה'): 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה” (שם כ”ב ו').

בני ראובן וגד רצו לגור בעבר הירדן, כדי להגדיל פרנסתם. אך בהשתדלותם גרמו לכך שיגלו ראשונים מן הארץ. 

 

רווח המשתדל  

 הגמרא במסכת ברכות (ו:) אומרת: “הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב”ה משאיל בו... ואם לדבר הרשות הלך, אין נוגה לו. מאי טעמא? שהיה לו לבטוח בה'“.

אדם שנעדר יום אחד מבית הכנסת בגלל השתדלות לפרנסתו - אין נגה לו - יכשל בעסקו.

 

הגמרא (תענית כ”א.) מספרת שאילפא ורבי יוחנן עסקו בתורה ולא היתה להם פרנסה. לכן החליטו שהם צריכים לצאת ולעשות השתדלות לפרנסתם. כשיצאו לדרך ישבו לאכול ליד קיר, ואז שמע רבי יוחנן  מלאך אומר לחברו: נהפוך עליהם את הקיר ונהרגם, “שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה”.

רואים אנו שאף על פי שפרנסתם היתה דחוקה, והם חשבו שחייבים לעשות השתדלות כזו, אבל לדרגתם היתה זו השתדלות מיותרת, והשתדלותם סיכנה את נפשם, וכמעט אבדו את עולמם.

 

במסכת שבת (קי”ט:) מספרת הגמרא על  גוי  עשיר שהיה שכנו של יוסף מוקיר שבת. אמרו  החוזים בכוכבים לאותו הגוי שנכסיו הרבים עתידים כולם להגיע לידי יוסף מוקיר שבת.

ניסה הגוי להנצל מהגזרה ומכר את כל נכסיו, וקנה תמורתם מרגלית ענק.  כך היה בטוח שאף אחד לא יוכל לקחת ממנו את  רכושו.  כדי לשמור את המרגלית במקום בטוח, תפר אותה בתוך כובעו.

יום אחד כשטייל הגוי על שפת הנהר באה רוח, והעיפה את הכובע לתוך המים. בא דג ובלע את הכובע עם המרגלית. הגוי אבד בבת אחת את כל נכסיו, אף שהיה בטוח שהוא שמר עליהם בצורה הבטוחה ביותר. באותו יום שישי אחרי הצהרים, הביאו דג גדול לשוק. הסתפקו הסוחרים מי יקנהו?

אמרו להם: יוסף, שרגיל להוקיר שבת, ודאי יסכים לקנותו. כך קונה יוסף את הדג הגדול ומוצא בו מרגלית ענק, שהיא כל נכסיו של שכנו הגוי.

הגוי, בהשתדלותו המרובה לשמירת נכסיו, “הצליח” מאוד. הוא גם גרם לאבוד מהיר יותר של נכסיו, וגם הקל על יוסף לקבלם בצורה נוחה וקלה. יוסף לעומתו, לא התאמץ הפעם בקנית הדג, ולא עוד אלא שעשה טובה לסוחרים בקנותו דג לא סחיר - וזכה לעושר רב.               

 

משפט רבי לוי יצחק מברדיצ'ב 

לפני רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בא דין תורה. אחד מאנשי הקהילה נפטר, והשאיר אחריו יתומים, ומחסן מלא חביות יין. חברו הטוב של הנפטר  טען שכל חביות היין שייכות לו. ראיה ברורה לא היתה לו, אך ידוע היה שהוא רגיל להשתמש במחסן של חברו. מחמת קשריהם הטובים, לא דאג לשטר בעלות על החביות.

רבי לוי יצחק עמד בפינה, והתפלל לה' שיורהו עצה. התלבטותו היתה כיוון שמצד אחד - אסור להוציא ממון מחזקת יתומים ללא ראיה ברורה. ומצד שני - נראה היה שהחבר צודק, והחביות אכן שלו.

לפתע קרא התובע: נזכרתי! נזכרתי!

במה נזכרת? שאל אותו לר' לוי יצחק.

סיפר התובע: לפני חמישים שנה, כשהייתי ילד קטן, נפטר אבי. הוא הותיר במחסננו מספר זהה של חביות יין. סבם של היתומים, שהיה חברו של אבי, טען שהחביות הן שלו. אבל   לא היתה לו ראיה ברורה על כך. גם אז הגיע הדין לרב המקום, והוא פסק: אסור להוציא ממון מיתומים ללא ראיה, כך נשארו אצלי כל החביות.

לאחר חמישים שנה מצא הקב”ה, אביהם של יתומים, דרך להחזיר ליתומים את רכוש סבם.

כשמאמינים באמונה שלמה שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, אין מקום להתפלא או לתמוה “אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא הנימה”, ואם בכל זאת נראה שהצליח, ידאג הקב”ה להחזיר את הרכוש לבעליו. לכן לכל אחד יהיה בדיוק מה שנקצב לו לפי מעשיו, ולא תועיל כל השתדלות או התחכמות.

 

אפשר לסכם פרק זה בלשון החכם מכל אדם: “שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה. וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עשר, וגם לא לידעים חן. כי עת ופגע יקרה את כלם” (קהלת ט' י”א). עם כל ההשתדלויות וההתחכמויות, איש לא יקבל יותר מזונות ממה שקצבו לו בראש השנה, לפי מעשיו. כל ההשתדלויות המיותרות לא יועילו לו, ואף יתבע עליהם ויפסיד. כי “מי שיש לו פת בסלו, ואומר: מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמנה” (סוטה מ”ח:).

 

השתדלות ראויה בפרנסה       

 

משכורת הגרא  

 הגאון מוילנא היה בין הבודדים בזמנו, שקהילת וילנא החליטה לתת לו תקציב קבוע מקופת הקהילה, כדי שיוכל לשקוד על תורתו באין מפריע. במשך השנים אמנם חשבו ראשי הקהילה שהם מחזיקים את הגר”א ומשפחתו, אך לפני שנפטר שמש הקהילה, שבין תפקידיו היה להעביר את הכסף לגר”א, התוודה השמש שכל אותן שנים לא העביר פרוטה לגר”א, כיוון שהוא שלשל את כל הכסף לכיסו.

באותן השנים נהג הגר”א לשלוח את ילדיו, לבתי השכנים בזמן הארוחות, כדי שיקבלו מעט אוכל כיוון שבבית לא היה להם כלום. זו היתה דרגת העוני בבית הגר”א, והוא לא אמר דבר.

מדוע היה מותר לגר”א לשתוק על כך? הרי בעזרת הכסף ששלחו לו היה יכול יותר לעמול בתורה, לחנך טוב יותר את ילדיו, לדאוג לשלום בית, ועוד מצוות חשובות. הרי אסור לאדם לוותר בדברים כאלה?

חייבים אנו לומר, שברור היה לגר”א שגם אם ישיג כסף לא ישתפר מצבו. הרי אין לאדם כל אפשרות להשיג יותר ממה שהוקצב לו לפי מעשיו, וגם איש אינו יכול להפחית את תקציבו.

זאת היתה דרגת אמונתו של הגר”א, לכן יכול היה להגיע למה שהגיע. האם גם אנו חייבים לנהוג באותה צורה, או שזו מדרגה רק של צדיקים גדולים? ננסה לענות על השאלה בעזרת לימוד הנהגת אבותינו.

               

התיחסות אברהם לממון

אברהם אבינו נלחם בארבעת המלכים, ומנצחם. הוא לוקח את כל אנשי סדום ורכושם. לפי הדין הכל שייך לאברהם מכח קניין הכיבוש, אבל מלך סדום מבקש מאברהם: “תן לי הנפש והרכש קח לך  (בראשית י”ד כ”א) - שיוותר על הנפשות. מוסיף הרמב”ן: “לא ביקש מלך סדום ממנו דבר, אבל כאשר ראה נדיבות לבו וצדקתו שנתן המעשר, אז ביקש גם הוא הנפש בדרך צדקה”.  מה עונה לו אברהם?   לא רק שאינו מסרב לוותר על הנפשות, אלא גם את הממון אינו מוכן לקחת - “אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך”. מדוע אין אברהם רוצה לקחת את הממון, שמגיע לו על פי דין?

אומר הרמב”ן: “אברם בטח באלוקיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד, ולא רצה לקחת ממנו דבר שלא יאמרו הם העשירו את אברהם”.

ברור לאברהם אבינו, שאת מזונותיו ופרנסתו יקבל בדיוק כפי שהוקצב עבורו בשמים. רכוש אנשי סדום לא יוסיף לו מאומה. אמנם יש חיוב השתדלות, אבל כשיש חשש שמלך סדום יאמר: “אני העשרתי את אברם”, יגרום הדבר למעוט כבוד שמים, לכן אין בזה כבר  חיוב השתדלות.

כך גם נוהג אברהם אבינו כאשר בא אל בני חת, ומבקש לקנות מהם מקום קבורה עבור שרה. האמת היא שהארץ כולה הובטחה לאברהם, ולכן אינו צריך רשות ואינו צריך לשלם. מלבד זאת, כבוד הוא לבני חת לתת לאברהם את המקום בחינם, והם מוכנים לעשות זאת בשמחה.

אבל אברהם בכל זאת מתעקש: “בכסף מלא יתננה לי” (בראשית כ”ג ט'). עונה לו עפרון: “לא אדני שמעני, השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך”. הוא מוכן לתת לאברהם בחינם, גם את השדה וגם את המערה. האם הפעם מתרצה אברהם?  אברהם ממשיך להתעקש: “אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה קח ממני”. הוא מוכן לקבל את השדה רק תמורת תשלום מלא. ממשיך עפרון ואומר: “ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבר”. מסביר המדרש רבה: “בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה? לכלום. אלא הנח את המכר ואת מתך קבור”.

 שלש פעמים ניתנת לאברהם אפשרות לקבל קרקע בחינם. מדוע הוא מתעקש לשלם מחיר מלא? אדם אחר היה מנצל הזדמנות כזו בפעם הראשונה.

אברהם אבינו מאמין ובוטח שמתנה כל שהיא לא תוסיף מאומה על כמות הרכוש שנקצבה עבורו בשמים. לכן הוא מעדיף לשלם טבין ותקילין, ובלבד שלא להיות מחויב לאדם - “שונא מתנות יחיה” (משלי ט"ו כ"ז).

כך נוכל להבין את הנהגתו של אברהם, כאשר דואג לפני פטירתו שבני פילגשיו לא יתבעו את יצחק לאחר מותו. לכן “לבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם” (בראשית כ”ה ו'). אלו מתנות נותן להם אברהם?  מביא רש”י את דברי חז”ל: “מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו - הכל נתן להם, שלא רצה להנות מהם”. אלו היו מתנות שאברהם כבר הסכים לקבל, אך בכל זאת  לא רצה להנות מהם. מדוע?

המאמין הראשון, שהגיע להכרת בוראו בכוחות עצמו, יודע שפרנסת האדם היא אך ורק לפי מעשיו. לכן לא ירויח דבר ממתנות, ולא יפסיד מאומה בלעדיהן. אמנם כיוון שניתנו לו בצדק, שמרם, אך העדיף לא להנות ממתנות אלו, ולא להורישם לבנו.

 

השתדלות יצחק בפרנסה 

בשנות הבצורת רוב האנשים אינם זורעים, כדי לא להפסיד את הזרעים.  אף אלו שכן זורעים, עושים זאת רק בקרקע משובחת במיוחד.  מה עושה יצחק?

ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא...” (בראשית כ”ו י”ב). שואל רש”י: מדוע פעמיים “ההיא”?  לומר שהארץ קשה והשנה קשה.

ומה התוצאה של חוסר השתדלות זו?

מאה שערים - שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה”. מי שיודע שפרנסתו מה' לפי מעשיו, אינו צריך הרבה חשבונות. הוא עושה את ההשתדלות המינימלית המחויבת לפי דרגתו, והשאר יגיע לפי מעשיו.

 

 התנהגות יעקב בעניני ממון 

יעקב אבינו שולח מנחה לעשיו כדי לשחדו לפני פגישתם. במנחה חמש מאות ושמונים בהמות, ממבחר עדריו של יעקב.

לאחר שהמפגש עבר בשלום אומר עשיו ליעקב: “יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך” (בראשית ל”ג ט') - הוא מוותר על המתנה. אדם רגיל היה מיד מסכים לקבל בחזרה רכוש כה רב. במיוחד שהצורך בנתינת הדורון, כבר אינו קיים.

אבל יעקב: “אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני. קח נא את ברכתי אשר הבאת לך... ויפצר בו ויקח”.

מדוע גם עתה ממשיך יעקב להפציר ולהתחנן בפני עשיו שיקבל את מתנתו? האם לא חבל על רכוש כה גדול, שהרבה לטרוח בעבורו?

ידע יעקב אבינו, שכמות הרכוש שתשאר בידיו, היא בדיוק הכמות שנקצבה עבורו בשמים, לפי מעשיו. יש לכל אדם חיוב השתדלות לשמור על ממונו, אבל אם נראה לו סיכוי שהדורון עדיין יכול להועיל, אין חיוב להשתדל לקחתו בחזרה. אם מגיע לו חלק בבהמות האלה, הרי דרכים רבות למקום למלא חסרונו.

ואמנם, מיד לאחר מאורע זה: “ויבא יעקב שלם עיר שכם” (בראשית ל”ג י”ח) - מבאר רש”י: “שלם בגופו, שנרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מאותו דורון”.

כדי למנוע חיכוך עם עשיו, בענין ירושת מערת המכפלה, קונה יעקב מעשיו את חלקו במערה בכסף מלא. באיזה כסף משתמש לשם כך?

כשירד יעקב למצרים, נאמר: “ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען” (בראשית מ”ו ו').    שואל רש”י: היכן היה כל הרכוש מפדן ארם?

ומתרץ: “מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשיו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר: נכסי חו”ל אינם כדאים לי...”.

הדברים תמוהים: רכוש זה צבר יעקב במשך עשרים ושתים שנות עבודתו יומם ולילה אצל לבן. זה גם ודאי ממון כשר, אשר הוא סיכן את עצמו עבור “פכים קטנים” מרכוש זה. אולם לפתע משנה את טעמו, ואומר: אין נכסי חו”ל כדאים לי. מה השתנה?

היתה ליעקב אמונה ברורה בכך, שמזונותיו קצובים לפי מעשיו, ולא יפסיד מאומה. לכן העדיף להשאיר ברשותו רק נכסים עם ברכה של ארץ ישראל. (למעשה יודעים אנו, שגם קנייה זו לא הועילה, ועשיו עיכב את קבורתו של יעקב עד שהרַגו חושים)

כך גם נוהג יעקב ברכוש שלקחו בניו משכם, הוא בעצם ממון כשר השייך להם מדין כיבוש, ובודאי כשאין למי להחזירו, שהרי הרגו את כולם. מה עשה יעקב עם כל הרכוש שנוסף לו?

ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם” (בראשית ל”ה ד'). מדוע לא לקחת את הרכוש? ומדוע להורידו לטמיון?

יעקב לא חפץ להחזיק בממון שאין בו ברכה. הוא מאמין ובטוח, שבסופו של דבר, יהיה ברשותו בדיוק מה שהוקצב לו בשמים.

 

בגדי בני ישראל במדבר  

בני ישראל נמצאים ארבעים שנה במדבר. כדי לקבל מים, רבו בני ישראל במי מריבה. הם קבלו את מבוקשם, אך הפסידו ע”י כך את משה.

מזון בקשו, וקבלו מן - אך צריכים היו לטרוח כדי ללקוט, ולאכול.   ומה בענין הלבוש?

בגדים לא ביקשו בני ישראל, לכן: “שמלתך לא בלתה מעליך, זה ארבעים שנה”. אותם בגדים גדלו עם לובשיהם, ונשארו מגוהצים כחדשים כל ארבעים שנה, כיוון שבטחו בה', ולא בקשו בגדים.

הבוטח ואינו מבקש, מקבל את תקציבו, אף ללא כל מאמץ. (שיחות ר' משה פיינשטיין פרשת עקב)

 

צנצנת המן  

משה רבינו נצטווה לקחת מלא העומר מן ולהניחו בצנצנת למשמרת.  מתי השתמשו במן הזה?

במכילתא אומר רבי אליעזר: “לימות ירמיה הנביא, שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקים בתורה? אמרו לו: במה נתפרנס?

הוציא להם צלוחית של מן, ואמר: אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו. אף אתם, אם תעסקו בתורה, הקב”ה יפרנסכם”. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. צריכים אנו ללמוד לדורות מהמן, שמזונותיו של אדם מה', לפי מעשיו. ובכל זמן המרבה לא יעדיף, והממעיט לא יחסיר, ממה שהוקצב לו כפי שהיה במן.

 

טעם מצוות ריבית  

בתורה נאמרו כמה איסורים על ריבית. מסביר ספר החינוך (מצוה שמ”ג): “כי התורה תכפול האזהרות, שחפץ הקל להרחיקנו ממנו הרבה”. באיסור חמור זה עוברים גם הערבים, העדים והסופר הכותב את השטר. מדוע כה חמור איסור ריבית, עד ששנינו, שהעובר עליו  נכסיו מתמוטטים (ב”מ ע”א.)?

מסביר ה”כלי יקר” (ויקרא כ”ה ל”ו): “לפי שהוא מסיר מידת הבטחון מן האדם. כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא. אבל הנותן בריבית, ריוח שלו ידוע, וסומך על ערבונו ומן ה' יסיר לבו”.

במצווה זו דורשת התורה מכל יהודי, בכל דרגה, לחיות באמונה ובבטחון שמזונותיו של כל אדם, קצובים לו לפי מעשיו, ולא לפי השתדלותו.  חייבים אנו להרגיש, שהמלוה כסף לחברו, אע”פ שנראה שמפסיד מכך, בעצם מרויח מצוות חסד ושכרה. הלוקח ריבית, למרות שנראה כאילו מרויח מכך, לאמיתו של דבר לא יתווסף על תקציבו מאומה בעולם הזה, וגם יפסיד את כל נכסיו - מידה כנגד מידה.

 

טעם מצוות שמיטה   

שומרי השמיטה נקראים גיבורי כח עושי דברו. מדוע דוקא בקיום מצווה זו זוכים לשבח כה גדול, יותר מכל המצוות שבתורה?

מסביר הילקוט שמעוני (תהילים ק”ג): “בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד. שמא לכל ימות השנה? וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ושותק. יש לך גיבור חיל יותר מזה?”

המפקיר שדהו בשנת השמיטה משליך נפשו מנגד, מכיוון שאין לו מקור פרנסה. הוא בוטח בה' בלבד, שיספק את כל צרכיו, בלא שום השתדלות.

מצווה זו דורשת אמונה רבה. היא לא ניתנה ליחידי סגולה,  אלא כל יהודי מדי שבע שנים מחוייב לעמוד בניסיון קשה זה, במשך שנה שלמה,  כדי שיחדיר לנפשו ולרגשותיו אמונה מוחשית, שמזונותיו אינם לפי השתדלותו אלא לפי זכויותיו.

לכן גם החמירה התורה בעונשם של המבטלים שמיטה: “גלות באה לעולם על... השמטת הארץ” (אבות ה' ט'). כמו שנאמר: “אז תרצה הארץ את שבתתיה... את אשר לא שבתה בשבתתיכם, בשבתכם עליה” (ויקרא כ”ו ל”ד).

עוד נאמר בפרשת שמיטה: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים” (ויקרא כ”ה כ' כ”א).  שואל ה”כלי יקר”: אם כבר ראו בשנה השישית ריבוי מספיק לכל השנים, מה מקום לדאגה ולשאלה מה נאכל?

חייבים אנו לומר: שבשנה השישית כמות היבול היתה בדיוק כמו בכל השנים. הברכה של שומרי השמיטה לא היתה בכמות האוכל, אלא באיכותו. כמות זהה של יבול התברכה והספיקה לשלש שנים.

למדים אנו שכל יהודי, מחוייב מדי שבע שנים, לחיות במשך שנה באמונה שכל מזונותיו בהשגחה מאת ה', ובכח האמונה שספג בשנה זו, מתמיד בהרגשה זו עד השמיטה הבאה וחוזר חלילה.

 

דוד וארנה  

דוד המלך מצווה על ידי גד הנביא להקים מזבח בגורן ארנה היבוסי, במקום בו עצר המלאך המשחית מהשחית בעם בגלל מנייתם.

ארנה היבוסי רואה את המלך ואנשיו באים לגורנו, וכשמבקש דוד המלך לקנות את הגורן ממנו, אומר ארנה: “יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו, ראה הבקר לעולה, והמרגים וכלי הבקר לעצים” (שמואל ב' כ”ד כ”ב). הוא מוכן לתת לדוד בחינם גם את המקום, וגם את כל צרכי המזבח. מהי תשובתו של דוד?

לא כי קנו אקנה מאותך במחיר”.

מדוע לא מוכן דוד לקבל בחינם, אם מוכנים בשמחה לתת לו?

כי ברור לו שלא יחסר לו מאומה מתקציבו, ולא יתוסף לו. כי אין מרויחים ממתנות מאומה. מה שהוקצב יגיע ממילא, ומה שלא הוקצב לא יגיע בשום אופן.

 

 רבי עקיבא ורחל

לאחר שכלבא שבוע הדיר את רחל בתו מכל נכסיו, חיו היא ובעלה, רבי עקיבא, במתבן, בדוחק גדול. שלח אליהם הקב”ה עני, שביקש מעט קש להשכיב עליו את התינוק שנולד לו לא מכבר. אמר ר' עקיבא לרחל: ראי יש מי שאפילו קש אין לו (נדרים נ.).

שואלים האחרונים: אם הקב”ה שלח את אליהו כעני ללמדו, מדוע שלא יביא כבר איזו מרגלית, אשר תחלצם מן הדחק?

אלא כך למדים אנו איך צריך להרגיש מאמין. מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ולכן אפילו מרגלית לא תועיל. לעומת זאת המאמין שמזונותיו קצובים לו לפי מעשיו, ויודע שיש אנשים שיש להם פחות מאשר לו, יכול להיות תמיד שמח בחלקו.

מלימוד זה, ובדרגה זו למרות העוני והדוחק יכל רבי עקיבא לעזוב את ביתו וללכת להתמסר ללימוד תורה ללא עול פרנסה על צוארו.

 

מחיר מתנות מן השמים  

במדרש (שמות רבה נ”ב) מסופר על תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי שירד לחוץ לארץ והתעשר, והיו מקנאים בו התלמידים.

הוציא רשב”י את תלמידיו אל בקעה שלפני מירון, ואמר: בקעה בקעה התמלאי דינרים. מיד התמלאה כל הבקעה דינרי זהב. אומר רבי שמעון לתלמידיו: כל הרוצה ליטול - יטול, אבל ידע שחייו הוא נוטל.

כלומר: המאמין צריך לדעת שאין אפשרות לקבל יותר ממה שהוקצב לו. ואם יצליח ל”הרבות” רכושו, זה יהיה על חשבון העולם הבא שלו, כי העושים לו נס מנכים לו מזכויותיו.

במדרש רבה שם מובא מעשה נוסף, שיש בו כדי ללמדנו שלא כדאי  להעזר בניסים, גם אם יצליח לקבל יותר ממה שנקצב לו לפי מעשיו.

ערב שבת אחד לא היה לרבי שמעון בן חלפתא ממה לקנות צרכי שבת. יצא חוץ לעיר והתפלל, וירדה לו מרגלית מן השמים, וקנה בה צרכי שבת. אמרה לו אשתו: מהיכן אלו? אמר לה ממה שפרנס הקב”ה. אמרה לו: איני טועמת עד שתאמר לי מהיכן לקחת מזונות אלו.

סיפר לה את המעשה, אמרה: איני טועמת כלום עד שתבטיח לי שתחזירה במוצאי שבת. [כיוון שלא הסכימה שזה יהיה במקום זכויותיה בעוה”ב.] הלך רבי שמעון בן חלפתא לרבי יהודה הנשיא לשאול מה לעשות?

אמר לו רבי: לך אמור לה: אם את דואגת לשלחנך לעולם הבא, אני אמלאנו משלי.

הלכה עם בעלה לרבי וטענה: הרי כל אחד נכווה מחופתו של חברו, ובעוה”ב לא תוכל לתת לי שכר של תורה מתוך הדחק, כי שכר כזה אין לך (ע”פ שיחות הגר”ח שמואלביץ' בסטנסל פנימי).

הודה רבי לדבריה, וקשה היה הנס האחרון מן הראשון, שירד מלאך מן השמים ונטלה הימנו.

למדנו שאפילו אם אפשר בדרך נס לקבל יותר ממה שהוקצב לאדם, צריך המקבל לדעת שהמחיר שישלם יהיה יקר, כיוון ש”אם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו” (תענית כ':).                

כך נהגה גם אשת רבי חנינא בן דוסא, בבמטיל הזהב שהיה עשוי כמין רגל שלחן שהביאו לה מן השמים. הם בקשו רחמים שיקחו אותה בחזרה, כדי שלא יפסידו רגל משלחנם לעתיד לבא (תענית כ”ה.).

 

דרשת האלשיך 

האלשיך הקדוש דרש בענייני בטחון, ואמר שהבוטח בלב שלם שמזונותיו קצובים לו אינו צריך לעשות שום השתדלות לפרנסתו. שמע עגלון אחד את הדברים, וקבל על עצמו להתנהג כבוטח שלם. מכר את הסוס והעגלה שלו, ובא לשבת בבית המדרש, למרות מחאותיהם של בני משפחתו.

לאחר כמה ימים באה אשתו והודיעה לו שהסוס שהיה שלהם חזר הביתה, עם עגלה מלאה מטבעות זהב!

התברר שהגוי  שקנה את הסוס והעגלה, מצא בדרך מטמון בבור. הוא העמיסו על העגלה, אבל כשחיפש עוד - נפל לבור ומת. הסוס שחיכה וחיכה, נואש. וחזר לבסוף בכוחות עצמו לבית אדוניו הראשון.

שאלו תלמידי האלשיך: מדוע אנו לא נושענו?

אמר האלשיך: מי שבוטח בכל לבו, ומוכן להשליך נפשו רק על ה', יכול לזכות ולקבל ללא שום השתדלות. אבל אלו שבטחונם חסר, חייבים לעשות השתדלות.

 

כך גם אצל רבי חנינא בן דוסא, באמונתו בה', לא היה אצלו הבדל בין טבע בעירת השמן לבין האפשרות שיבער החומץ. שהרי ברור למאמין ששניהם דולקים או אינם דולקים רק בגזרת עליון. לכן אצל ר' חנינא יכול היה לדלוק גם החומץ בלא השתדלות נוספת, במשך כל השבת, וזה לא נחשב אצלו הסתמכות על נס (תענית כ”ה.). אבל אצל מי שבפניו יש הפרש בין הדברים, וחומץ דולק נחשב בעיניו כנס, צריך דוקא להשתדל להשיג שמן.

 

המוכסן והבעשט 

הבעש”ט ותלמידיו התארחו בבית מוכסן באחד הכפרים. ולפתע נכנס שוטר, דפק במקלו על השלחן והסתלק.

הבעש”ט ותלמידיו המשיכו בלימודם. והנה שוב נכנס השוטר, דפק במקלו על השלחן ויצא. מששאלו את בעל הבית לפשר הדבר, הסביר להם: כך נוהג המושל להודיע שהגיע זמן תשלום דמי החכירה של הכפר. לאחר התזכורת השלישית חייבים להביא מיד את דמי החכירה, אחרת...

כשראו האורחים את מנוחת נפשו של בעל הבית, הבינו שכנראה הכסף הדרוש כבר בידו, לכן אינו מוטרד מהענין, והמשיכו בלימודם בצוותא.                            

לאחר חצי שעה הופיע השוטר בפעם השלישית ודפק על השלחן. ביקש המוכסן את סליחת אורחיו, ואמר שחייב ללכת להביא את הכסף למושל. כשיצא מן הבית, ראו התלמידים שלא נטל כל כסף. לתמיהתם על כך השיב: שאין לו עדיין מושג מאין יקח את הכסף הדרוש.

עקבו האורחים אחר הליכתו הבוטחת של המוכסן לכיוון בית המושל. כאשר התקרב לבית המושל, נעצר לידו אדם. האיש דיבר איתו כמה מילים והמשיך הלאה. אולם, לאחר מספר צעדים חזר אליו והחל מונה לידו מעות.

הלכו האורחים לאותו אדם, ושאלוהו על מה דיבר עם המוכסן?

סיפר להם אותו האיש, שהוא ביקש מן המוכסן למכור לו את חכירת היין. אבל כיוון שלא השתוו על המחיר, לכן עזבו. אולם משראה שהמוכסן מתעקש, חזר ונתן לו את כל הסכום שדרש.

כשחזר המוכסן לביתו שאלוהו: כיצד היה לו האומץ לותר על העסקה, שתמורתה יכול היה לקבל את מרבית הסכום שהיה דרוש לו? במיוחד שהוא נמצא בסכנת נפשות, ואולי לא יגיע כסף אחר כלל? ענה להם המוכסן, שהוא היה בטוח שהקב”ה ישלח לו את מלוא הסכום הדרוש, לכן מדוע שיסכים להתפשר על פחות?!

 

המשנה האחרונה במסכת קידושין אומרת: “שלא עניות מן האומנות, ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והם מתפרנסים שלא בצער. והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי”.

יודע הבוטח שאין טעם בריבוי ההשתדלות, כי ממילא לא יוסיף פרוטה על מה שהוקצב לו בראש השנה לפי מעשיו. הוא גם יכול לוותר על ממון שכביכול מגיע לו, כאשר נראה שהוא לא מושלם או יכול לגרום תקלות או הפסד בעולם הבא, מכיוון שהויתור לא ימעיט כלום ממזונותיו, והנטילה לא תרבה אותם. הנוהג כך הוא עשיר השמח בחלקו.

 

ההשתדלות הראויה בפרנסה  ומניעת נזקים 

רבינו יונה בפירושו על משלי (ג' כ”ו) אומר: “ומענין הבטחון אשר זכרנו שלא יבטח באדם, וידע באמת כי אין ביד בשר ודם להטיב לו ולהצילו, זולתי אם יגזור ה' יתברך. כענין שנאמר: 'ארור הגבר אשר יבטח באדם' (ירמיה י”ז ה'). וכן ידע באמת כי לא ביד בשר ודם להרע לו... ונאמר: 'ה' אורי וישעי ממי אירא' (תהילים כ”ז א'). אמנם בבא הצרה, מדעתו כי הכל ביד השי”ת, וכי ההצלה ביד המכה, פני לבבו מועדות אל השי”ת... ולא ישים לבו לפחד המכה, ויוסיף יראה לה'... כי ההכאה וההצלחה ביד המכה”.

נמצאנו למדים שהבוטח בה', השתדלותו להחלץ מצרותיו היא בפְנִיָה ל”מכה”. בפרק ג' הבאנו דרכי השתדלות היכולות להועיל לשמירה והצלחה. דרכים אלו נכונות לגבי כל התחומים וודאי גם בפרנסה. אולם מצאנו בחז”ל דרכי השתדלות המיוחדות לריבוי פרנסה, ושמירה מנזקי ממון, לכן יחדנו  פרק מיוחד לנושא.

[ראוי לציין שאין מדובר בהשתדלות לקבל יותר ממה שמגיע לאדם לפי זכויותיו, אלא אפשרות לשיפור מאזן זכויות האדם, וממילא לקבל תקציב גדול יותר. כמו כן ודאי שאין ריבוי הנכסים מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לריבוי בעבודת ה'.]

 

מה יעשה אדם ויתעשר 

הגמרא במסכת נדה (ע:)  מספרת על אנשי אלכסנדריא ששאלו את רבי יהושע בן חנניא:  מה יעשה האדם ויתעשר?

אמר להם: “ישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו”. רבי יהושע מלמד אותנו את גדר ההשתדלות הנחוצה לאדם. על מנת להתעשר צריך כל אדם להשתדל לפי דרגתו במשא ומתן, וכמובן שיהיה ביושר. אבל לא זה הדבר המועיל, כי הרבה עשו כן ולא עלתה בידם עשירות כלל. אלא צריך לצרף להשתדלות תפילה המחזקת את האמונה, ומבהירה לאדם שיקבל עושר לפי זכויותיו ולא לפי השתדלותו. לכן לפי מידת התחזקותו של אדם באמונה, הוא יעלה בדרגה ויזכה לעושר.

כך תובן גם הגמרא במסכת תענית (ח.): “אמר רב אמי אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר: 'אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף' (תהילים פ”ה)”. בזכות האמונה בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, יורדים הגשמים. לא בגלל הטבע ולא בגלל מזג האויר. בגלל האמונה בלבד זוכים לגשמים ולפרנסה.

לכן מביא המשנה ברורה (א' י”ג) בשם הירושלמי: “כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו”. האומר פרשת המן כל יום, מטביע בנפשו ש”המרבה לא מעדיף והממעיט לא מחסיר, ואין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה” (מ”ב שם). ממילא מתחזקת אמונתו, ומתרבות זכויותיו, ולכן זוכה להרבות פרנסתו.

וכן מובא ב”באר היטב” בהלכות ברכת המזון (אורח חיים קפ”ה א'): “למה אין 'ף' בכל ברכת המזון?

לפי שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא אף ולא קצף... ומזונותיו מצוים לו בריווח ובכבוד כל ימיו”. (מקורו בתשב”ץ שט”ו)  כיוון שהמברך בכוונה, מחדיר בנפשו את האמונה שהקב”ה נותן לו את מזונותיו, ולו יש להודות.  השתדלות זו מעלה בדרגה, ומונעת נזקים, וגם מרבה את מזונותיו.  נמצאנו למדים שריבוי הפרנסה קשור ישירות לריבוי האמונה. לכן החפץ להתעשר, יוכל להרבות בהשתדלות לחזק את אמונתו ואז יצליח.

 

סיבת הרעב והעושר          

במסכת אבות (ה' ח'), מסבירה המשנה שהבצורת והרעב הבאים לעולם תלוים בכמות המעשרות והמתנות לעניים שאנשים נותנים.  מה הקשר בין הדברים?

המאמין יודע שאם ינסה ליטול את שאינו שלו, לא זו בלבד שלא יעלה הדבר בידו, אלא אף יפסיד את שלו. כמאמר הגמרא בסוטה (ט'.): “כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו”. לכן אם מנסים לצמצם את המתנות שחייבים לתת לכהנים, לויים ועניים, הדבר גורם לצמצום המזונות בכל העולם על ידי  בצורת ורעב. לעומת זאת המשתדלים להפריש מממונם, זוכים לעושר. כמאמר חז”ל: “עשר בשביל שתתעשר” (תענית ט'.(.

זוהי גם הבטחת הקב”ה במלאכי (ג' י'): “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי. ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. ודרשו במסכת שבת (ל”ב:): “עד שיבלו שפתותיכם מלומר די”.

מושלי משלים בירושלים היו מנסחים זאת בקצרה:  “מלח ממון -   חֶסֶר” (כתובות ס”ו:).  כפי שמלח שומר שלא יתקלקל הבשר, ומשביח אותו. כך המלח של הממון - שמירת הממון היא על ידי שבעליו מחסר ממנו לצדקה. זוהי השתדלות העוזרת לריבוי ממון.

כך גם למדנו במדרש: “יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעה”ב” (ויקרא רבה ל”ד ח'). לכאורה נראה שבעל הבית מקיים את העני, שלא ירעב.  אבל האמת היא, שאם העני לא יקבל ממנו, יבואו מזונותיו ממקום אחר, לפי זכויותיו, שהרבה שלוחים לו למקום. המרויח האמיתי מהנתינה, הוא בעה”ב שפירנס את העני. שבזכות הנתינה מועיל לחיי עצמו, ופרנסתו. זו השתדלות קלה שודאי מועילה.

 

  הזמנת שר המזונות  

דרך נוספת לריבוי מזונות, ומניעת עוני ונזקים, מצאנו במסכת פסחים (קי”א:):  “איסרא דמזוני נקיד שמיה, איסרא דעניותא נבל שמיה”.  מסביר רש”י ששמו של שר המזונות הוא נקיד, מלשון נקיות. לכן אינו רוצה שיהיו פירורים מושלכים בבזיון.

לעומת זאת שמו של שר העוני הוא נבל, מלשון ניוול וליכלוך. והוא נכנס לבית שאין נוהגים בו נקיות בפת.

אמנם דברים אלו עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות, אבל מפשוטם של דברים ניתן ללמוד כי הרוצה להזמין לביתו את שר המזונות, ולהביא ברכה אל ביתו, צריך להזהר בכבוד הפת, ולא לדרוך על פירורי פת. לעומתו מי שאינו נזהר בכבוד הפת, משכן בביתו את שר העניות.

לכן גם אומרת הגמרא: “תלא סלא, תלה מזוני” - שהתולה פתו באויר בסל, שזהו בזיון לפת, מזונותיו תלויים.

וכן: “נִשורא בביתא, קשי לעניותא. בלילי שבתות ובלילי רביעית שרו מזיקין עילויה” (שם). אם יש בבית פירורים הנדרסים ומבוזים, יש בכך ביזוי לשר המזונות. לכן הוא לא יבוא לבית זה, ובמקומו תשרה שם עניות, ומזיקים, הנמשכים אל הפת המבוזה.

המשך לדבר נמצא במסכת חולין (ק”ה:). מספרת הגמרא שם על אדם ששר העניות היה מחזר אחריו, כדי להביאו לידי עניות. מסתבר שלפי מעשיו של אדם זה, נגזרה עליו בשמים עניות.   אחרת לא היה שר העניות נטפל אליו. אבל שר העניות לא יכול היה לבצע את הגזרה, משום “דקא זהיר אנשוורא טובא”. האיש נזהר מאד בפירורי הפת, ולאדם כזה אין שר העניות יכול להתקרב.

יום אחד הלך האיש בדרך, וישב לאכול על עשבים. אמר שר העניות לעצמו: עכשיו ודאי אצליח לבצע את שליחותי, מכיוון שאת הפירורים שיפלו בין העשבים לא יצליח האיש לאסוף, וכשירמסו, אצליח לתופשו לעניות. האיש גמר לאכול, והנה רואה שר העניות שהוא תולש את העשבים ומשליכם עם הפירורים לנהר, כך שלא נשאר שום פירור על האדמה.

אז שמע האיש את שר העניות אומר: “ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה” - הוציאני זה ממקום מנוחתי. הבין שר העניות שלא יוכל להתקרב לאדם זה ולתופשו.

ראינו שהמשתדל בכבוד פת ופירוריה, מזמין לביתו את שר המזונות. וגם מונע משר העניות להתקרב אליו. זוהי, אם כן, ודאי השתדלות מאוד מועילה בפרנסה, בצרוף לתפילה וצדקה שהזכרנו לעיל.

 

כבוד האשה

דרך נוספת להרבות את מזונותיו של האדם: “אמר ר' חלבו  לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו” (בבא מציעא נ”ט.).

ולכן היה רבא אומר לבני מחוזא: “אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו” (שם). כיוון שאם אדם דואג לפרנס בכבוד את הנשענים עליו, ממילא פרנסתו הנשענת על ה' תהיה שלמה - מידה כנגד מידה.

 

ר' יוחנן בן זכאי ואחייניו 

הגמרא במסכת בבא בתרא (י.) מספרת שבמוצאי יום כיפור ראה רבי יוחנן בן זכאי בחלומו, שאחייניו יפסידו באותה שנה שבע מאות דינרים.

ריב”ז אינו מנסה לנקוט באמצעי בטחון, או תחבולות למיניהן, למניעת הנזק. הוא יודע שהם לא יועילו, כי “הגזרה אמת והחריצות שקר” (רמב”ן בראשית ל”ז ט”ו).  מה עושה ריב”ז לעזרת אחייניו?

הוא מאלץ אותם להרבות בצדקה במשך כל השנה. כך שבסוף השנה נחסר מממונם כמעט שבע מאות דינרים.

בערב יום כיפור תפשה המלכות את האחיינים. שלח להם ריב”ז: אל תפחדו! יקחו מכם בסך הכל שבעה עשר דינרים.

לתדהמת האחיינים, מספר להם ריב”ז את החלום ופתרונו.  מסבירה הגמרא: “כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה”. אבל לאן ילכו הכספים שיפסיד, זה תלוי באדם עצמו. זכה,  הלא פרוס לרעב לחמך”, לא זכה, “וענים מרודים תביא בית”. אין אפשרות בכל ההשתדלויות הגשמיות למנוע נזק שנגזר על אדם. ישנה אפשרות להשתדל לאן ילך הכסף, ולזכות בכך במצוות צדקה ובשכרה. לכן הרוצה להשתדל להפחית נזקיו, הדרך היא ברבוי צדקה.

במדרש שיר השירים רבה (ו' י”ז), מנוסח הדבר בקצרה ובחריפות יתר:  דלת שאינה פתוחה לצדקה, פתוחה לאסותא [רופא]”.

החסרונות המגיעים לאדם הינם קצובים. אם לא יפריש  מממונו מרצונו לצדקה, יצטרך לתת את אותו הסכום לרופא, או לבעל מקצוע אחר, עם כל עגמת הנפש הכרוכה בכך.

אולם ישנה גם אפשרות השתדלות לבטל את הנזק לגמרי:

 

יינו של רב הונא

הגמרא במסכת ברכות (ה:) מספרת שלרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות יין.

עוררוהו חכמים לפשפש במעשיו, שהרי אין הקב”ה חשוד לעשות דבר בלא סיבה. לאחר ברור מצאו את סיבת הנזק: הוא סבר שאינו חייב תוספת לאריסו, מפני שהאריס היה לוקח זמורות בלא רשות. אולם כיוון שעל פי הדין הוא כן היה חייב, וכיוון שלא  פרע את החוב, דאגו משמים שיפסיד.  מספרת הגמרא: כאשר קיבל עליו רב הונא להחזיר את הכסף, (אפילו שעדיין לא החזיר בפועל), מיד הפך החומץ בחזרה ליין. ויש אומרים שעלה מחיר החומץ, והשתווה למחיר יין, כך שרב הונא לא הפסיד מאומה.

אצל המאמין אין הדבר מוזר. אם אדם מתקן את סיבת הגזרה בשמים, ודאי שהגזרה תתבטל מיד, כי אין לה מקום להתקיים.

כך גם ניקנור שהביא את הדלתות לבית המקדש מאלכנדריה, היתה סערה בים. למרות שזרקו דלת אחת לים, הסערה המשיכה, והאניה חשבה להשבר. לכן חשבו להשליך גם את הדלת הכבדה השניה לים. ואז קשר עצמו ניקנור אל הדלת, ואמר: אם אתם רוצים להטילה, רק יחד אתי.

מיד נח הים מזעפו!

כשראה זאת ניקנור, החל להתחרט מדוע לא נהג כך גם לגבי הדלת הראשונה?!

לאחר שהצטער ניקנור על המעשה וחזר בתשובה גמורה, כשהגיעו לשערי יפו חזרה הדלת ובצבצה מתחת הספינה (יומא ל”ח.). כיוון שתשובה גמורה מתקנת למפרע, וממילא כשבטלה הסיבה, בטל הנזק.

למדנו שישנה השתדלות, היכולה למנוע את הנזק מכל וכל, ואפילו לאחר שנעשה הנזק, יכול הגלגל להתהפך. תשובה מבטלת את סיבת גזרת הנזק בשמים, וכשאין יותר צורך בנזק, ה' לא יתן לו לקרות.

 

גרזן ר' חיים מוולוז'ין  

ב”אורחות חיים” לר' חיים מוולוז'ין (כתר ראש סימן קכ”ד) מסופר שפעם הסתפק ר' חיים בעניין מעשר, והקל לעצמו.

תיכף אחרי זה, נפל דלי בבאר. הורידו גרזן עם ווים להוציאו, ונפל גם הגרזן לבאר”.  מה עשה ר' חיים כדי להציל את רכושו?

הוא עשה חשבון שמחיר הדלי והגרזן, זהה בדיוק לסכום כסף המעשר שלא נתן. ומיד הלך והפריש את המעשר. 

מה התוצאה של ההשתדלות בתיקון זה?

עלה הגרזן והדלי”.

אם מצליחים לתקן את סיבת הגזרה, היא מתבטלת מאליה.

 

כך גם נהג ר' איסר זלמן מלצר. יום אחד  למד עם תלמידיו בביתו.  לפתע, צעקה אשתו מהמטבח: החלב גלש! לכאורה זהו מאורע שכיח.

אבל ר' איסר זלמן הפסיק מלימודו, דיבר מספר מילים עם הרבנית, ועזב את הבית.

התלמידים, שלא ראו את רבם מפסיק מלימודו אפילו לדברים חשובים, התפלאו מדוע עושה הוא זאת בגלל דבר כה פעוט כמו חלב שגלש?

כשחזר, הסביר ר' איסר זלמן לתלמידיו הנדהמים: אם החלב גולש זה אינו מקרה. זוהי גזרה משמים שחייבים לבדוק את סיבתה, ולתקנה.  התברר שהיום לא שילמה הרבנית לחלבן את כל המגיע לו עבור השרות של הבאת החלב. לכן הייתי מחויב לגשת מיד ולשלם את החוב, שהרי נצטווינו “ביומו תתן שכרו”.

למאמין ברור שאם קורה נזק, אפילו פעוט, זה אינו מקרה.   זהו איתות משמים, אם נתקן את החסרון, שהיא סיבת הנזק, גם יטהר את נפשו וגם ימנע את הנזק.  למדנו ממעשים אלו שההשתדלות האמיתית שיכולה להועיל במניעת הפסדים, היא תשובה המתקנת את סיבת הגזרות, או נתינת צדקה שהיא תמורת ההפסד.   וההשתדלות האמיתית היכולה להועיל בריבוי הפרנסה, היא   תפילה, אמונה, צדקה וכיבוד האשה והמזונות, שהם גורמים לתוספת זכויות המביאות לריבוי הפרנסה.

 

   תגובות  (0) הוספת תגובה
 
© Copyright 2007. All Rights Reserved. לימודי תעודה מטפלת פיתוח אתרים מפת אתר Designed by scoopsites.net