שפה, כתב יד
ואופי לאומי
המבחן הגרפולוגי
הינו מבחן כתב היד של היחיד, האינדיבידואל, הנשפט לפי אופן החריגה
של מאפייני
הכתיבה שלו מנורמות הכתיבה של הלאום/שפת הכתיבה, תופעה שלא זכתה
עדיין
לתשומת לב מספקת הינה הקשר בין שפה,
כתב יד
ואופי לאומי. כלומר, אבחון מאפייני שפה וכתב יד של כותבים בעלי מוצא ושפה
משותפים.
המבחן
הגרפולוגי מתייחס בראש וראשונה אל מאפייני הכתב הדינאמיים כמו:
מהירות, לחץ, אחידות ועריכה כללית, ורק לאחר מכן אל תכונות כתיבה סטאטיות הנוגעות
לצורת העיצוב הספציפית של האות והמילה.
מאפייני הכתב הדינאמיים משותפים למרבית השפות ולכתבי היד הנפוצים בעולם ולפיכך,
לצורך אבחנה גרפולוגית, אין הגרפולוג חייב לשלוט בשפה מסוימת.
ידיעה כללית של הנורמות הנוגעות לעיצוב האות, ובחינה של המרכיבים הדינאמיים
המתוארים -
תאפשר בדרך כלל רמת אבחון ושיפוט טובה.
כתב
יד יפני: דיוק, זיכרון, משמעת עצמית -על חשבון יכולת האילתור
בניגוד
לעברית, ולשפות אירופאיות המבוססות על אותיות בעלות ביטוי פונטי, הרי שהיפנית
עושה שימוש בכמה אלפי סמלים גראפיים החסרים משמעות פונטית מוגדרת. עיצוב סמלים
אלה
מחייב רמה גבוהה של דיוק, זיכרון ומשמעת עצמית, ומצמצם באופן ניכר את המימד
האינדיווידואלי-האישי.
בכדי להיות מובן, על הכותב היפני להיצמד במידה מכרעת לנורמת הכתיבה המקובלת
והמוסכמת.
כל שינוי עלול לשבש באופן מהותי את הבנת הנכתב. (או במשמעות הסימבולית - לגרוע
מאיכות
התקשורת וההשתלבות החברתית של היחיד הכותב).
ילד
יפני, נידרש כבר מגיל צעיר לתרגל מהלכי כתיבה הדורשים תאום חשיבתי. ויזואלי
ומוטורי מורכב, ולפתח מימדים של שליטה, בקרה, פדנטיות, חריצות וקונפורמיות, וזאת
- על חשבון יכולת אלתור, אינדיווידואליות, ספונטאניות, וכו'. כך נוצרים יחסים של
סיבה ומסובב בין כתב היד כתופעה התנהגותית - לבין תופעות התנהגותיות אחרות במישור
התעסוקתי והפרטי, בחברה היפנית.
גרמנית: איות
קבוע ומוגדר - מימד דוגמטי- אין מקום לאינטואיציה ודמיון
כתב
היד הגרמני מבליט מימד אחר בקשר בין שפה לאופי לאומי - השימוש בעיצורים ואותיות
היגוי בשפה זו הינו מוגדר ביותר, שילוב של עיצורים מסוימים עם אותיות היגוי
מסוימות, יביא תמיד להיגוי פונטי מוגדר. כאשר אדם מבטא נכון את המילים בשפה
הגרמנית - יוכל, כמעט כפועל יוצא, להימנע משגיאות כתיב. ההשוואה בהקשר זה,
לעברית, מראה כי אצלנו, השימוש באותיות היגוי מוגבל ביותר וההגייה הקונקרטית
נקבעת במידה לא מעטה בעזרת אינטואיציה או ניסיונות קודמים.
הניקוד העברי בא לכאורה לסייע בקריאה, אך השימוש בו בחיי היום יום מוגבל. לכן,
קריאה או כתיבה בעברית מחייבת - וגם מהווה תרגול של אינטואיציה.
גם
בשפות אירופאיות אחרות כמו צרפתית ואנגלית, הקשר בין אופן הכתיבה לאופן ההיגוי,
מחייב ומוגדר הרבה פחות מאשר בשפה הגרמנית. הכותב גרמנית מתייחס לכן לסימני כתב
ידועים, מפורטים ומוגדרים. כתב היד איננו משאיר מקום רב לדמיון ואינטואיציה. גם
כאן קיים קשר הדוק של סיבה ומסובב בין תהליך הכתיבה כהתנהגות ובין התנהגות
כוללת, המייחסת משקל רב לכללים נתונים, סדר קבוע ומוגדר ומהלכים צפויים זאת - על
חשבון גמישות, יכולת אלתור, עצמאות ואינדיווידואליזם.
נתון
מעניין: מרבית כותבי הגרמנית, חותמים כאשר מלוא שמם הפרטי ושם משפחתם מופיעים
בחתימה. לעומתם, רק חלק קטן מהכותבים בעברית עושים כך ומרביתם מעדיפים לבטא את
ייחודם ברמת חופש עיצוב וביטוי - גבוהה בהרבה.
עברית: סגנון
התנהגות בלתי מוסכם- ללא גינוני טקס
תופעת
הקישור - החיבור בין האותיות, הינה תקנית בשפות אירופאיות אך איננה כזו בשפה
העברית. כותב המחבר אותיות בכתב יד עברי, עושה כך כביטוי של הבעה אישית החורגת
מהנורמה. בשפות אירופאיות, אופן החיבור בין האותיות נלמד ונרכש בבית הספר כחלק
מלימוד הכתיבה, אך איננו מרכיב נורמטיבי בשפה העברית.
מילים
מהוות מסרים המועברים במהלך הכתיבה מהכותב לסביבה. הקישור בין האותיות איננו
מהווה חלק מהמסר עצמו, אלא, אריזה חיצונית של מסרים, "סגנון" המהווה דרך מוסכמת
להעברתם.
לא
נטעה אם נעריך, כי העדר דרך מוסכמת לקישור בין אותיות, הינו ביטוי סימבולי למשקל
הנמוך והבלתי מוסכם שאנו בישראל מייחסים לגינוני התנהגות ולכללי הטקס. בהקשר
החיובי - יש בכך ביטוי לישירות ולבלתי - אמצעיות במגע הבינאישי.
מכנה
משותף רחב